27 שנים אני מנהלת כספים בעסק שלנו, דפוס מאירגרף. עסק משפחתי משגשג ומצליח.
27 שנים אני רואה מספרים בכל האופציות, דוחות כספיים שיקים ספקים גביה. הייתה בי תשוקה ואהבה למקצוע. עם השנים היא דעכה. הרגשתי שאני לא יכולה יותר.
לקראת גיל 40 עצרתי. אני מדגישה עצרתי כי זו הפעולה הכי חשובה שעשיתי בחיים. התחלתי לשאול את עצמי שאלות, תגידי זה באמת מה שאת רוצה לעשות בחיים?
זה הייעוד שלך? פה את רוצה להיות כל החיים? את מסופקת? את מתמלאת?
תוסיפו לזה את גיל 40 שבצבץ לו. והנה קיבלתם מתכון לתסכול.
הרגשתי שאני רוצה להקיא את כל המספרים החוצה. משהו בער בי בבטן. לא יודעת מה. אבל רוצה משהו אחר, משהו שארגיש בו סיפוק.
מה עושים?
כששואלים שאלות היקום מזמן לנו ניסים. ההתנדבות הופיעה בחיי, בצעד קטן הצטרפתי לארגון מעגל נשים שפועל בהתנדבות בארץ ובעולם למען אוכלוסיה קשת יום, חיילים בודדים ילדי פנימיות ועוד. ומה זה עשה לי? וואוו איזה בום בבטן פה אני רוצה להיות, לעזור לתמוך לחבק אנשים. הרגשתי אש, בעירה. סיפוק אדיר שמילא את החלל שהיה חסר לי.
התנדבות = אושר. אושר גדול. הייתי מאוד פעילה ואחרי שנתיים הציעו לי להיות נשיאת הארגון.
הקולות בראש והרעשים התחילו לתפוס מקום של כבוד,
תגידי השתגעת? משעמם לך? אף פעם לא ניהלת משהו חוץ מדוחות כספיים. איך תנהלי ארגון? 400 נשים, ייצוג בארץ ובחו"ל,
את לא יכולה. . העבודה שלך, הילדים שלך, זה על חשבונם את יודעת.. מה את מחפשת אטרקציות עכשיו? איפה יש לך זמן?
עזבי, תישארי במקום הבטוח שלך. מה רע לך פה.
מכירים אותם?
תחושת הבטן אמרה כן. הפחד שיתק אותי. יש לי הזדמנות אחת. זה או עכשיו או NEVER.
החלטתי.
הפעם אני משתיקה אותם. מרגיעה את הפחד ופורצת את תקרת הזכוכית שלי. יהיה טוב. זה בטוח.
פרחתי בתפקיד החדש. התודעה שלי נפתחה. הגעתי לפסגות. מימשתי את הפוטנציאל שלא ידעתי שהיה קיים בי. גיליתי איריס אחרת. עוצמתית ורגישה.
התפקיד האינטנסיבי הסתיים. שמחתי. נהיה לי שקט. נהניתי ממנו, עם הזמן השקט נהיה רועם מידי.
שוב הדוחות הכספיים שוב הגבייה והמספרים. שוב התחושה הרעה הזאת. חוסר מימוש עצמי.
והנה הוא הופיע, התסכול הגדול. רק שעכשיו הוא הגיע בעוצמה. כבר הייתי במקום אחר, כבר עשיתי משהו גדול מאוד, מימשתי את הפוטנציאל שלי. יצאתי מהמסגרת פרצתי גבולות, זה מרגיש כמו לחזור אחורה. ולא. זה בלתי אפשרי. הרגשתי שוקעת. לא הצלחתי לראות את כל הטוב בחיי. הייתי עסוקה בכמה רע לי. הרגשתי שאין משמעות לחיי, אני חסרת ערך, לא יעילה לא טובה. לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. הסיפור שסיפרתי לעצמי יצר את חיי. שקעתי כל יום עוד. ועוד. הדרך למעלה כבר הייתה קשה. לא ראיתי אור בקצה המנהרה. הבנתי שאני חיה בסרט. סרט רע מאוד. המחשבות הרעות שלי מנהלות אותי. משתלטות עלי. פוגעות בי ובילדים שלי. לא תפקדתי כאמא כאישה. איבדתי שליטה.
התעוררתי לחיים כשראיתי את אורי הבן הקטן שלי (14) במצוקה בבהלה בפחד גדול ובדאגה לאמא שלו הלביאה. איך היא נהייתה כזאת רזה מה קרה לה. היא נעלמת.
פה המסך שלי עלה. הצלחתי לראות את המצב ולהודות – אני זקוקה לעזרה.
עברתי תהליך צמוד ואינטנסיבי עם מאמן אישי שלא ויתר לי ועלי. לפני הכל הוא לימד אותי לראות את הטוב. את השפע בחיי. הוא הוביל וכיוון אותי לעבר המטרות והיעדים שלי ועזר לי להגשים אותם. הייתי בהיי מטורף אנרגיה גבוהה והבנתי – זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות! מצאתי את היעוד שלי!
אני רוצה להוביל אנשים להשפיע לחולל שינוי מחשבתי. להתגבר על חרדות ופחדים לדעת לנהל את החיים ולא שהם ינהלו אותנו.
אז יצאתי לחקור וללמוד. נצמדתי לטובים ביותר בתחום. עברתי קורסים סדנאות ותהליך נבחרת עם אלון אולמן.
התודעה שלי נפתחה ואמרתי לעצמי אם הייתי יודעת לפני 30 שנה את מה שאני יודעת היום החיים שלי היו נראים אחרת.
